למה פסטיבלי פסיטראנס שווים את זה למפיקים
מה מפיקים יכולים לקחת הביתה מפסטיבל פסיטראנס: תגובות של הקהל, מגוון רחב של סגנונות, קשרים שימושיים, שיעורים מאמנים מבוססים וסדנאות מעשיות.
גרוב, כלי הקשה, מלודיה, סאונד דיזיין ועיבוד: המרכיבים שמשותפים לטראקי הפסיטראנס הכי חזקים, ואיך לנתח את הטראקים שאוהבים.
כשמניחים את טראקי הפסיטראנס הכי חזקים אחד ליד השני, אותם מרכיבים חוזרים שוב ושוב: קיק ובס נעולים, כלי הקשה מפורטים, כמה רעיונות מלודיים חזקים, סאונד דיזיין נקי ועיבוד ששולט באנרגיה מההתחלה ועד הסוף. אין בזה שום סוד. מה שעושה את ההבדל זה כמה טוב כל חלק עשוי וכמה טוב החלקים מתחברים.
רוב הפסיטראנס יושב סביב 140 עד 150 BPM, עם קיק על כל פעמה. הבס מנגן בחורים בין הקיקים, וזה מה שנותן לז'אנר את הדרייב המתגלגל שלו על האוף-ביט. הוא בדרך כלל גל saw או ריבוע דרך פילטר, בנוי בסינתזה סובטרקטיבית או FM, עם המשקל בסאב ואופי קצר ועם פאנץ' בכל תו.
בטראקים טובים הקיק והבס נשמעים כמו כלי אחד. אף אחד מהם לא נמרח על השני, הלואו אנד נקי, והגרוב נשאר הדוק גם בווליום גבוה. כשמנתחים טראק שאוהבים, מתחילים מכאן: מקשיבים כמה קצר הזנב של הקיק, כמה ארוכים תווי הבס ואיך השניים משתלבים.
מעל הקיק והבס, ההייהטים נושאים את הקצב. האטים סגורים שומרים על הדרייב, אופן האטים על האוף-ביט מוסיפים אוויר. קלאפים וסנרים מדגישים את הפעמה, הרבה פעמים עם קצת ריוורב. שכבות נוספות כמו קונגס, בונגוס או כלי הקשה אלקטרוניים מוסיפות נגיעה אורגנית או טרייבלית.
הטראקים הכי טובים משנים את השכבות האלה כל הזמן. פיל, פטרן האטים חדש או אלמנט הקשה שיוצא שומרים על לופ ארוך מעניין בלי לגעת בגרוב הבסיסי.
המלודיות נותנות לפסיטראנס את הרגש שלו ויוצרות ניגוד לקצב המכני. סולמות מינוריים שולטים, והמודוס הפריגי, עם חצי הטון המתוח מעל הטוניקה, נפוץ במיוחד. מודוסים בהירים יותר או רגעים במז'ור משמשים ליצירת ניגוד.
טראקים חזקים נשענים על מוטיבים קצרים וחוזרים ולא על מלודיות ארוכות. המוטיב נשאר, אבל הסאונד שלו משתנה: cutoff, רזוננס, ריוורב ודיליי עוברים אוטומציה לאורך זמן, כך שאותו משפט ממשיך להתפתח. ארפג'יו נשזרים סביב כלי ההקשה, ושאלה-ותשובה בין שני קווים, או בין ליד לקטע ווקאלי, מוסיפים תחושה של דיאלוג. פדים עם אקורדים ארוכים מאחורי הליד מוסיפים עומק.
סופט סינתים פופולריים כמו Serum, Massive או Sylenth1 הם כלים נפוצים, אבל הסינת' חשוב פחות ממה שעושים איתו. unison ו-detune מעבים לידים, LFO על פיץ', פילטר או ווליום מוסיפים תנועה, וקצת דיסטורשן או סטורציה נותנים לבסים וללידים אופי. יותר מדי מזה מעכיר את המיקס.
כשבונים שכבות, נותנים לכל שכבה טווח תדרים משלה עם EQ: נמוכים לבס, מידים וגבוהים ללידים ולפדים. קומפרסיית sidechain גורמת לסינתים להתכופף מתחת לקיק. ריוורב ודיליי יוצרים מרחב, אבל בטראקים המובילים הם מכוונים בקפידה כדי שהמיקס יישאר צלול. זנבות ארוכים מתאימים לפדים ולאטמוספירות, דיליים קצרים לאלמנטים קצביים.
פסיטראנס טוב בנוי על מתח ושחרור. שכבות נכנסות בהדרגה, מתחילים מתופים ומוסיפים כלי הקשה, סינתים ואטמוספירות עם הזמן. רייזרים, סוויפים של פילטר, מצלתיים הפוכות ובילד-אפים של נויז יוצרים ציפייה לפני דרופ, והחזרה של הבס אחרי ברייקדאון היא הרבה פעמים הרגע הכי חזק בטראק.
חזרתיות עם וריאציות קטנות היא מה שמייצר את האפקט ההיפנוטי. המאזינים מתמקמים בתוך פטרן, וכל שינוי, קטן ככל שיהיה, הופך לאירוע. גם ניגוד עוזר: פדים רכים ומתנפחים מול סאונדים חדים ואגרסיביים, או ברייקדאון רגוע לפני קטע בעוצמה מלאה. סאמפלים ווקאליים או קטעי דיבור יכולים לעגן טראק ולתת לו תמה.
בוחרים כמה טראקים שאוהבים בסגנון שמפיקים ומנתחים אותם חלק אחר חלק. רושמים מתי נכנסים אלמנטים חדשים, כמה ארוכים הברייקדאונים, איך הבס משתנה ומה קורה רגע לפני כל דרופ. אחר כך משווים את הטראק שלך באותה עוצמה. הפערים שמוצאים יגידו יותר מכל כלל כללי.