תתי-הז'אנרים של פסיטראנס

פסיטראנס הוא לא סאונד אחד. לאורך שלושה עשורים הוא התפצל לסגנונות שנבדלים בטמפו, באווירה ובסאונד דיזיין, ולכל אחד יש רחבות ומשבצות זמן משלו בפסטיבלים. הנה סקירה של תתי-הז'אנרים העיקריים ומה מבדיל ביניהם.

מאיפה הכול התחיל

פסיטראנס צמח מתוך הגואה טראנס באמצע שנות ה-90. מפיקים עברו מהקווים המלודיים הארוכים של גואה למקצבים הדוקים יותר, בסליינים מתגלגלים וסאונד דיזיין אלקטרוני יותר. Hallucinogen, הפרויקט של Simon Posford, היה אחד השמות שהגדירו את התקופה.

הטכנולוגיה דחפה את ההתפתחות הלאה. אולפנים בתוכנה כמו Ableton Live ו-Logic Pro, יחד עם כלים וירטואליים ופלאגינים, אפשרו סאונד דיזיין מפורט על לפטופ. אחר כך פלטפורמות כמו SoundCloud, YouTube ו-Bandcamp אפשרו למפיקים להגיע לקהל עולמי בלי לייבל גדול, והרבה מהאמנים של היום למדו לבד. התוצאה היא סצנה שלא מפסיקה לייצר וריאציות חדשות.

רוב הפסיטראנס יושב בערך בין 135 ל-150 BPM, והסגנונות האפלים יותר מהירים יותר. בתוך הטווח הזה לכל תת-ז'אנר יש אופי משלו.

פול-און

הפול-און התגבש בסוף שנות ה-90 והוא הצד האנרגטי והמלודי של פסיטראנס: בס מהיר ומתגלגל, לידים בהירים של סינת', הוקים קליטים ובילד-אפים וברייקים גדולים. הוא יושב בדרך כלל בחלק העליון של טווח הטמפו, בסביבות 140 עד 150 BPM. Infected Mushroom, Astrix, GMS ו-Vini Vici הם מהשמות הכי מוכרים שלו, ו-"Deep Jungle Walk" של Astrix הוא קלאסיקה של הסגנון.

פרוגרסיב פסיטראנס

הפרוגרסיב מינימליסטי יותר ובדרך כלל איטי יותר, הרבה פעמים בתחילת עד אמצע ה-130. במקום מלודיות גדולות הוא נשען על בס עמוק עם גרוב, בילד-אפים הדרגתיים ושינויים עדינים בסאונד ובטקסטורה לאורך קטעים ארוכים. הוא שאב השפעות מטכנו ומהאוס והפך לפופולרי מאוד מסוף שנות ה-2000, עם מפיקים כמו Neelix. הזרימה היציבה וההיפנוטית שלו מתאימה לסטים ארוכים, במיוחד במשבצות של יום בפסטיבלים בטבע.

דארק פסיטראנס, פורסט וטוויילייט

דארק פסיטראנס הוא ההפך מהמלודיות הבהירות של הפול-און. הוא בדרך כלל מהיר יותר, הרבה פעמים הרבה מעל 150 BPM, עם בסליינים כבדים, סאונדים דיסוננטיים, אפקטים בשכבות וסאמפלים מצמררים. מלודיות נדירות ובלתי צפויות, אז המתח מגיע מהסאונד דיזיין. מנגנים אותו בעיקר בלילה.

פורסט הוא סגנון קרוב עם אווירה אורגנית וטבעית: טקסטורות מפצפצות ומרשרשות ומצב רוח מתפתל ומוזר. טוויילייט יושב בין פול-און לדארק, ומשלב אנרגיה דוחפת עם מוטיבים אפלים יותר, מה שהופך אותו לשימושי למעבר מהערב ללילה בסט של דיג'יי.

צ'ילאאוט ופסייביינט

הצד האיטי של הסצנה נקרא צ'ילאאוט, אמביינט או פסייביינט. יש בו מקצבים רגועים, סאונדים אטמוספריים רחבים והרבה פעמים סאמפלים אורגניים והשפעות של מוזיקת עולם, ושומעים אותו באזורי הצ'ילאאוט של פסטיבלים ובשעות השקטות. Shpongle, הפרויקט של Simon Posford ו-Raja Ram, הוא הדוגמה הכי מוכרת; האלבום שלהם מ-1998, "Are You Shpongled?", משלב ביטים אלקטרוניים עם כלים אורגניים וסאמפלים מהרבה מסורות מוזיקליות.

הסצנה סביב הסאונד

תתי-הז'אנרים מעצבים גם את התוכניות של הפסטיבלים: סאונדים בהירים ופרוגרסיב ביום, פול-און בשעות השיא, טוויילייט ודארק בלילה, וצ'ילאאוט באמצע. פסטיבלים כמו Boom בפורטוגל ו-Ozora בהונגריה מאגדים את כולם ומוסיפים למוזיקה אמנות, סדנאות וטבע.

אמנות חזותית היא חלק גדול מהתרבות: מנדלות, עיצובים פרקטליים והקרנות שאמנים ויוצרים חזותיים מפתחים יחד עם המוזיקה. מסיבות מקומיות, פורומים ברשת ורשתות חברתיות מחברים בין מפיקים למעריצים בין פסטיבל לפסטיבל, ונושאים כמו מודעות סביבתית עולים שוב ושוב, במוזיקה ובאירועים.